מקור מועד קטן ט״ו א
1 מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין מָה הֵן בְּתִסְפּוֹרֶת? תָּא שְׁמַע: מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס.
2 מְנוּדֶּה שֶׁמֵּת, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא שֶׁיַּעֲמִידוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, אֶלָּא בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִידּוּיוֹ — בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.
3 אָבֵל חַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי.
4 מְנוּדֶּה מַהוּ בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: וְהֵן מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כִּמְנוּדִּין וְכַאֲבֵלִים עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דַּחֲמִיר.
5 מְצוֹרָע מַהוּ בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ? תָּא שְׁמַע: ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״, מִכְּלָל שֶׁחַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.
6 אָבֵל אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר.
7 מְנוּדֶּה מַהוּ בִּתְפִילִּין? תֵּיקוּ. מְצוֹרָע מַהוּ בִּתְפִילִּין? תָּא שְׁמַע: ״וְהַצָּרוּעַ״ — לְרַבּוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים״ — שֶׁיְּהוּ מְקוֹרָעִים, ״וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״ — אֵין פְּרִיעָה אֶלָּא גִּידּוּל שֵׂעָר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
8 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֶמְרָה הֲוָיָיה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָה הֲוָיָיה בַּבֶּגֶד. מָה הֲוָיָיה הָאֲמוּרָה בַּבֶּגֶד — דָּבָר שֶׁחוּץ מִגּוּפוֹ. אַף הֲוָיָיה בָּרֹאשׁ דָּבָר שֶׁחוּץ מִגּוּפוֹ. מַאי לָאו, אַתְּפִילִּין!
9 אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, אַכּוּמְתָא וְסוּדָרָא.
10 אָבֵל אָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. דְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״הֵאָנֵק דּוֹם״.
11 מְנוּדֶּה מַהוּ בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דַּחֲמִיר.
12 מְצוֹרָע מַהוּ בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם? תָּא שְׁמַע: ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״ — שֶׁיְּהוּ שִׂפְתוֹתָיו מְדוּבָּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל, וְאָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. שְׁמַע מִינַּהּ.
13 וְנִיפְשׁוֹט מִינַּהּ לִמְנוּדֶּה? אָמַר רַב אַחָא בַּר פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מִי קָתָנֵי שֶׁאָסוּר? שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל קָתָנֵי בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא, וְאָסוּר נָמֵי בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם.
14 אָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״דֹּם״.
15 מְנוּדֶּה מַהוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: מְנוּדֶּה שׁוֹנֶה וְשׁוֹנִין לוֹ, נִשְׂכָּר וְנִשְׂכָּרִין לוֹ.
16 מוּחְרָם — לֹא שׁוֹנֶה וְלֹא שׁוֹנִין לוֹ, לֹא נִשְׂכָּר וְלֹא נִשְׂכָּרִין לוֹ. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יַפְסִיק אֶת לִמּוּדוֹ, וְעוֹשֶׂה לוֹ חֲנוּת קְטַנָּה בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתוֹ.
17 וְאָמַר רַב — זַבּוֹנֵי מַיָּא בְּפַקְתָּא דַעֲרָבוֹת. שְׁמַע מִינַּהּ.
18 מְצוֹרָע מַהוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה? תָּא שְׁמַע: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״ — מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ,
19 מִכָּאן אָמְרוּ: הַזָּבִין וְהַמְצוֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת — מוּתָּרִין לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּדְרָשׁ וּבַתַּלְמוּד, בַּהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת. וּבַעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין. שְׁמַע מִינַּהּ.
20 אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת״.
21 מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין מָה הֵן בְּתִכְבּוֹסֶת? תָּא שְׁמַע: מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס. שְׁמַע מִינַּהּ.
22 אָבֵל חַיָּיב בִּקְרִיעָה, דְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא לִבְנֵי אַהֲרֹן: ״לֹא תִפְרוֹמוּ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי.
23 מְנוּדֶּה מַהוּ בִּקְרִיעָה? תֵּיקוּ.
24 מְצוֹרָע מַהוּ בִּקְרִיעָה? תָּא שְׁמַע: ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים״ — שֶׁיְּהוּ מְקוֹרָעִין. שְׁמַע מִינַּהּ.
25 אָבֵל חַיָּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא:
פירוש שערי תורת בבל על מועד קטן ט״ו א
1 טו רע"א מנודין ומצורעין מה הן בתספורת ת"ש וכו'.—ודאי שממשנתנו יש להוכיח, דמנודין אסורין בתספורת, דהא תנן "אלו מגלחין במועד וכו' והמנודה שהתירו לו חכמים". הא שלא התירו לו לא, אלא משום שרוצה לפשוט מנודין ומצורעין ממקום אחד; וממשנתנו אין לפשוט מצורע, די"ל דאף שמצורע מותר בתספורת בתוך ימי טומאתו מ"מ מגלח במועד כשעולה מטומאה לטהרה משום שגילוח המצורע מעכבו מלהיטהר. וכמו כן אין לפשוט ממשנתנו דמצורע אסור בתכבוסת דאפשר דמותר בתכבובת מ"מ מותר לו לכבס את הבגדים שלבש בעודנו מצורע כשהוא עולה מטומאה לטהרה כדי לטהרם. וכן כל שאר הטמאים העולים מטומאה לטהרה, שמותרים לכבס בתוך ימי טומאתם, מותרים לכבס במועד כשהם נטהרים כדי לטהר את בגדיהם עי' לקמן יח ב תוספות ד"ה העולים ומ"ש בהערה שם.
2 שם מנודה מהו בעטיפת הראש וכו'.—בעיא זו לא נפשטה כאן, אבל בפר"א ספי"ז מובא ברא"ש פרק זה סי' צ"ב משמע שאין המנודה חייב בעטיפת הראש ע"ש.
3 שם אסור להניח תפילין וכו' פארך חבוש וכו'.—לפי פשטות הכתוב ודאי שפאר היא מצנפת ככתוב "ואת פארי המגבעות" שמ' לט כח, וכתוב "פארי פשתים יהיו על ראשם" יחז' מד יח. ונראה שבימיהם היה מנהג האבל להסיר את מצנפתו ולגלות את ראשו כענין שנאמר "הסר המצנפת וגו'" יחז' כא לא, והכי משמע ביבמות קטז א, שדרך הנשים האבלות היה לפרוע ולגלות את שער ראשן, כדאיתא שם "סתר מזייך". וכ"כ בתוה"א לרמב"ן ענין האבלות בשם ר"י בן גיאת דהאבל צריך לגלות ראשו ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים וכו' וכך מנהג והלכה. ומאחר שהאבל מגלה את ראשו לפיכך הוא אסור בתפילין, שהם פאר על הראש, וכן אינו מניח של יד, שגם תפילין של יד פאר הוא לאדם. וזה שנאמר בבני אהרן "ראשיכם אל תפרעו" ויק' י' ו' יש בכלל זה גידול פרע וגילוי הראש ממצנפת, ששניהם אסורים להם, שהיו צריכים לשבת בכל יום השמיני באהל מועד ומלובשים בכל בגדי כהונתם, כדכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו" שם ז, ובמצורע הזהיר הכתוב שינהוג מנהגי אבלות בקריעה ועיטוף ושראשו יהיה פרוע, דהיינו מגולה ממצנפת וכר"ע אליבא דרב פפא למטה. ולפי מה שביארנו נראה שאסור אף בתפילין, אלא שהתלמוד רצה לפשוט זה למטה מבר' דת"כ ולבסוף דחו לה.
4 ודע שמנהג העיטוף, שהיה לפנים בישראל בזמן כתבי הקדש, נראה שהיה מלמטה ולמעלה, דהיינו שהאבל והמצורע היו מעטפים בבגד את זקנם ואת פיהם והשפם בכלל, אבל ראשם ומצחם מגולים, שכן עולה לר"ע במצורע, שעוטה על שפם וראשו מגולה. ואולם בזמן חכמי התלמוד כבר נתחלף המנהג והיה האבל מתעטף מלמעלה למטה בסודר שבו מכסה את ראשו שהיה משלשלו למטה ומכסה בקצותיו את זקנו ופיו עד למעלה מן החוטם כ"ש רמב"ן בתוה"א ענין העטיפה ולכך הוא נקרא בתלמוד עטיפת הראש, וכן לקמן כד א פריס סודרא ארישא. ובירושלמי בפרקין ה"ה פב רע"ד: ויכסיניה מלרע פי' פריך למה מכסה אף את חוטמו, שדיו בפיו ושפמו ככתוב "ועל שפם יעטה" א"ר חסדא דלא יהיו אמרין פומיה הוא חשש פי' שאם לא יכסה אלא עד חוטמו לא יהא ניכר שהוא אבל, שיאמרו שמכסה פיו ושפמו מקום השיניים מפני הכאב, וכשהוא מכסה אף החוטם ניכר שהוא מחמת האבלות.
5 שם אבל אינו משלח קרבנותיו וכו'.—פי' ביום ראשון בלבד, אבל בשאר ימי אבלותו משלח.